הסיפור של רעיה
"לעשות סרט עם הילה
לא לחינם כּיניתי את דברַי בכותרת זו.
תחילת דרכּי לוּותה בכך שכלל לא רציתי לעשות סרט על חיי. ידעתי מראש שזה יכלול מקומות קשים בחיי אליהם לא רציתי לצלול שנית. מי שהגתה את הרעיון היתה בתי. משנעתרתי והתחלנו את הדרך (הילה ואני) התרשמתי מכמה נקודות שֶשָבו את לבי:
העבודה נמשכה קרוב לחצי שנה ולוותה כאמור בעיניהם הבוחנות של בתי ובני ביחס למה שיופיע או לא בסרט וכן, לניסוח הדברים שייאמרו בו. גם את המוזיקה (בחלקה) אני בחרתי.
הילה עצמה, הצלם הנאמן והמאפרת אתם עבדה היו מוכנים להגיע לכל מקום שנדרש ולעשות כל מאמץ שהסרט יהיה אותנטי ויקיף את מעגלי חיי עד הגיעי לגיל שמונים.
אין מלים בפי להביע את תודתי על התוצאה הנפלאה שיצאה תחת ידם וההוכחה – התגובות המרגשות על הסרט שהיה גולת הכותרת בחגיגת השמונים שערכה לי משפחתי".
רעיה שלומי
1. רצונה הכן והאמיתי להכיר את חיי מילדות עד בגרות.
2. הבטחתה מראש שהסרט לא יתמקד באָבדנים הקשים בחיי.
3. הרעיון למצוא חוט מרכזי שיהיה המוביל של כל הסרט.
4. השיתוף עם ילדַי בכל קטע וקטע שנוצר במהלך העבודה, (והכוונה כאן להערות והארות שמקומן היה נכון בכך שעוד עיניים ואוזניים היו שותפות ליצירה).
5. ההבטחה שלא יהיה זה סרט כרונולוגי אלא יהיה בנוי לפי נושאים
מכאן ואילך התחילה עבודת ה"חריש". אך מה יהיה הקו המרכזי? לא ידעתי. היה זה רעיון שהציעה כלתי. היא אמרה: אני יודעת שאַת כותבת. אולי זה יהיה החוט המקשר? ואכן היה זה משהו שעליו לא חשבתי כלל. התחלתי לנבור בכתבי ולהוציא חומרים שאיש עדיין לא ראה וקרא. היתה זו הילה שבחרה את חלקם ושיבצה אותם לאורך כל הסרט. כל המעגלים של ילדַי, נכדַי, חברותי הקרובות, סביבת חיי, תחביבַי ועוד ועוד... היו שותפים ליצירה וקבלו מקום ראוי ונכבד בסרט.